החלטה בתיק רע"א 41920-01-12

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ר' חדיד) מיום 21.12.11  בת"א 47875-03-10 שבה נדחתה בקשת המבקשת לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, כתנאי להמשך ההליכים בתובענה שהגישה המשיבה בת"א 47875-03-10 הנ"ל (" ההחלטה").

עיינתי בנימוקי הבקשה והחלטתי לדחות אותה.

המשיבה הגישה נגד המבקשת תובענה על סך 444,240 ש"ח והמבקשת הגישה נגד המשיבה תביעה שכנגד בסכום של 192,183 ש"ח. המבקשת עתרה למתן צו שיחייב את המשיבה בהפקדת ערבות להבטחת הוצאותיה וזאת על יסוד סעיף 353א' לחוק החברות תשנ"ט-1999 (" החוק") ובית המשפט קמא דחה את הבקשה.

הנימוקים ששימשו לבית המשפט קמא בהחלטתו היו שבעת שמתבקש חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין הצורך בהבטחת הוצאות הנתבע במקרה שהתביעה תידחה וכן, וזהו עיקר החלטתו, שהמבקשת הגישה נגד המשיבה תובענה שכנגד - המבוססת על אותה מסכת עובדתית - וממילא אף אם תידחה התביעה לא ניתן יהיה לומר שהוצאותיה של המבקשת נגרמו אך בשל התובענה שהוגשה נגדה.

המבקשת טוענת כי בית המשפט קמא התעלם מן ההלכה הפסוקה בדבר האופן שבו יש לנהוג לפי הוראת סעיף 353א' לחוק והיא מפנה להלכות שנפסקו בעניין זה ובעיקר לדברים שנאמרו ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (טרם פורסם, 11.2.09) (" עניין הנדסה ממוחשבת") והיא טוענת כי היה על בית המשפט קמא לתת דעתו לכך שהמשיבה לא הוכיחה שמצבה הכלכלי יאפשר לה לעמוד בחיוב הוצאות אפשרי, ומכאן שנפלה טעות בהחלטתו ויש להתערב בה.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי על מנת לשקול את בקשתה על פי הוראת סעיף 353א' לחוק היה על בית המשפט קמא לתת את דעתו אך ורק לתובענה שהגישה המשיבה ולא להיזקק לתובענה שכנגד שלטענתה ממילא אינה רלוונטית לעניין זכותה שתופקד ערובה להוצאותיה.

לא נראית לי טענתה של המבקשת ואני סבור שאין מקום להתערב בהחלטה.

סעיף 353א' לחוק הוא תוצאת תיקון חקיקה שהחזיר על כנו את המצב המשפטי שהיה קיים קודם לחקיקת החוק ואשר על פיו כאשר התובעת היא חברה, קמה חזקה שיש לחייבה בערובה להוצאות זולת אם זו תוכיח שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע או אם סבור בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בערובה (רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ (טרם פורסם, 29.12.11)).

דעתי היא שההחלטה באה בגדר החלופה שלפיה אין מקום לחייב בהפקדת ערובה בשל כך שהנסיבות שאותן פירט בית המשפט קמא בהחלטתו מצדיקות זאת, ואיני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו. טענת המבקשת שהתובענה שכנגד איננה רלוונטית היא, לכל הפחות, מוקשה מפני שבהגשת התובענה שכנגד העידה על עצמה המבקשת שהיא סבורה שמצבה הכלכלי של המשיבה יאפשר להיפרע ממנה את פסק הדין שינתן לטובת המבקשת, ואם כך הדבר, על אחת כמה וכמה שהוא נכון ביחס לחיוב אפשרי בהוצאות.

הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  י"ב ניסן תשע"ב, 04 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

מאירה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: